גינון גרילה והערב-רב (Multitude)
על גינון הגרילה כתופעה של ריבוי על פי תפיסת הערב רב של הארדט (Hardt) ונגרי (Negri)
אפרת הילדסהיים
תקציר: המושג גינון גרילה הוא כמעט אוקסימורון. נראה כי הערכים החיוביים שנושא עימו המושג גינון עומדים בסתירה למושג הגרילה, הנתפסת באופן אינטואיטיבי כערך טעון שלילית באסוציאציות של התנגדות, מחאה ומלחמה. הגדרות שונות של התופעה ואי-חוקיותה, ודוגמאות לאירועים היסטוריים מכוננים יעלו דיון המדגיש את האספקט המחתרתי שלה ויספקו פרספקטיבה רחבה להתבוננות באידיאולוגיה שבבסיס התופעה. גינון הגרילה יוצג כפרקטיקה על היבטיה השונים ויבחן כתופעה של ריבוי בדיון הפוסט-מודרני. הצגת תיאורית הערב-רב תסביר את הבחירה בה כמהלך פרשני לתופעה. פעולת גינון הגרילה תובא כאן כיצרנות ביו-פוליטית על פי משנתם של הארדט ונגרי תוך הצבעה על פרופיל הגרילה התואם את מאפייני הגרילה של הערב-רב המוצע על ידם. פעילותם של הגננים תודגש כ'אנסמבל של יחידויות' ותעלה את קיומם כרשת ריזומטית ללא הנהגה צנטרליסטית או ריבונות. התמקדות במרכיבי הגרילה והאמנות מתוך התיאוריה של הארדט ונגרי, תעלה את המשמעות הכפולה של הפעולה כפעולה מחתרתית וביטויו של הערב-רב בפעולה כזו מאפשר לקרא את התופעה גם כאמנות. בסופו של המאמר ארחיב על היבטים של ערב-רב העוסקים בגרילה ובאמנות ואטען לקשר שבין השניים.*
תמונה 1
גינון גרילה, ברלין, 2010 (צילום: אפרת הילדסהיים)
במהלך ביקוריי בברלין בשנים האחרונות, נתקלתי בסגנון גינון אותו לא הכרתי קודם לכן: ערוגות של תירס ועגבניות שגדלו בחלקות אדמה קטנות סביב עצי הרחוב, צמחי תבלין באיי תנועה, ופרחי חמניות שצמחו מבין מרצפות המדרכה. זה היה גינון גרילה.
המושג גינון גרילה נשמע כמעט אוקסימורון. הוא מייצג דיכוטומיה על פיה הערכים החיוביים שנושא עימו מושג הגינון, עומדים בסתירה למושג הגרילה, אשר נתפס באופן אינטואיטיבי כערך טעון באסוציאציות השליליות של התנגדות, מחאה ומלחמה. הדיכוטומיה שבשם מייצגת את התנועה שבין שני קצוות: בין זה של המתונים יותר, הגינון, לבין זה של הרדיקלים יותר, הגרילה.
במאמר זה אציג את תופעת גינון הגרילה כתופעה של ריבוי ואדון בה מנקודת המבט של הערב-רב על פי משנתם של הארדט ונגרי.
הגדרות
גינון גרילה אינו תופעה חדשה. בני אדם אמנם עסקו בגננות משחר התרבות, אולם עד תחילת שנות ה-70 של המאה העשרים תופעת גינון הגרילה הייתה נקודתית בלבד. מאז, התפתחה והתפשטה ובשנים האחרונות היא סוחפת אחריה רבים בעולם. שתי דמויות מרכזיות בעולם גינון הגרילה מרכזות סביבן פעילות רבה: ריצ'רד ריינולדס (Reynolds), מייסד ארגון גינון הגרילה בבריטניה, ומחבר הספר על גינון גרילה – מדריך לגינון On Guerrilla Gardening: A Handbook For) Gardening) בו סיכם שנים של גינון גרילה בלונדון וסביבתה. [1] אתר האינטרנט של הארגון הבריטי שייסד הוא מהפעילים שבאתרי גינון הגרילה ומהוותיקים שבהם.[2] דיוויד טרייסי (Tracey) מחבר ספר ההדרכה גינון גרילה: מניפסט/מדריך (Guerrilla Gardening: A Manualfesto), הוא פעיל סביבתי אורבני מהעיר וונקובר שבקנדה, עיתונאי ואדריכל נוף. [3]התפשטות תופעת גינון הגרילה והשימוש בגן ובצמחיה לצרכים פוליטיים ואידיאולוגיים הביאה את ג'ורג' מקקאי (McKay), פרופסור ללימודי תרבות באוניברסיטת סלפורד (Salford) שבבריטניה, לפרסם בשנה האחרונה את הספרגינון רדיקלי (Radical Gardening) בו הוא בוחן, בין היתר, את גינון הגרילה כאקט של מחאה ומרד.[4]
טרייסי וריינולדס עושים שימוש בצמחיה לצורך יצירת שינוי בסביבה ושיפור איכות החיים. עבור שניהם הגינון מיועד לשפר את איכות חיי הקהילה ושניהם מסכימים כי ואספקת מזון אינה המניע העיקרי שלו. אך השוני המשמעותי בתפיסתם את התופעה נובע מן הדיון בשאלת האיסור: טרייסי מתייחס לגינון הגרילה כאל "אוטונומיה בירוק … גינון במקום ציבורי ברשות או שלא ברשות" [תרגום שלי],[5] בעוד שריינולדס, זועם על הגדרה פשרנית זו: "…זה חייב להיות אסור, להיות לא חוקי באופן חד משמעי ללא אישור וללא היתר…" [תרגום שלי].[6] אלו הן תפיסות קוטביות המייצגות עמדות פוליטיות שונות ומנוגדות בתכלית: עבור טרייסי, המשמעות טמונה בגינון במרחב הציבורי, בין אם הפעולה אסורה או מותרת. בשל כך, הגינון מתבצע במקומות בהם הוא צפוי להתקיים להיות בר-קיימא, משמעות באופן הדוחק את הגרילה לעמדה משנית יותר. ריינולדס, לעומתו, מדגיש את רעיון הגרילה שבפעולה, על החתרנות וההתנגדות הנגזרות ממנה. לפיכך, בעוד שפעולת הגינון אינה מאבדת ממשמעותה, החלל הציבורי בו מתבצעת הפעולה נטען במשמעויות נוספות עקב האופן הבלתי צפוי בו הוא נבחר. מקקאי, מצדו, מדגיש את ההיבט הפוליטי-פולמוסי של התופעה. הוא מכליל את גינון הגרילה כחלק מתנועות פוסט-תרבות-הנגד (post-counterculture) ומדגיש כי משמעות התופעה כרוכה בזמניות ובארעיות של הגן הנוצר.[7] ביחס להגדרות פוליטיות אלו, קרי סמית' (Smith) בספרה הערכה לאמנות הגרילה ((The Guerilla Art Kit רואה את פעולת גינון הגרילה כאופן הבעה אמנותי: סמית' מגדירה את הפעילות כ"צורת פעילות לא אלימה הבאה לידי ביטוי במגוון שיטות, בהן שתילה בחלל ציבורי או במקומות נטושים, תוך נטילת הרשות להחזירם למוטב עקב הזנחתם או שימוש לרעה בהם" [תרגום שלי].[8]
בהמשך להגדרות אלו אני מבקשת להגדיר את גינון הגרילה כהתערבות במרחב הציבורי באמצעות צמחיה: בקנ"מ משתנה, ללא היתרים, במידה רבה בניגוד לחוק, וקשור באופן ישיר גם באיסור לגנן. גינות גרילה אינן גינות ציבוריות או קהילתיות ולעיתים קרובות אלו הן גינות שלא ניתן לשהות בהן אלא לראותן בלבד. בפעמים אחרות, הפעילות והגדרת הגינה מצטמצמות לכדי צמח יחיד.
הגינון המחתרתי 'מותח' ו'מפרק' את הגדרת הגינה ויוצא כנגד התפיסה המקובלת לפיה גינה היא הרחבה של בית או חלקה ציבורית כלשהי. הוא קורא תיגר על הפרדיגמה הגורסת כי בכדי להיות גנן עליך להיות בעלים של חלקת אדמה. גנני הגרילה לא רק שאינם בעלי חלקות, קרקעות או גינות פרטיות, הם אינם זקוקים לאישור המתיר להם לגנן: הם פשוט מגננים – בחללים מוזנחים, בחלקות אדמה נטושות, במקומות שאינם בבעלותם, על אדמה של אחרים. זהו שילוב של מחאה וביטוי עצמי באמצעות גינון רב-פנים בעידן של בזבוז משאבים ושימוש לרעה בסביבה.
תמונה 2
גינון גרילה, ברלין, 2010 (צילום: אפרת הילדסהיים)
גינון גרילה – היסטוריה
תופעת גינון הגרילה אינה תופעה חדשה. לאורך ההיסטוריה האנושית, התרחשו אירועים רבים הקשורים בגינון בלתי חוקי, ששימש לצרכי מחאה או לצרכים פוליטיים. מהמפורסמות שבדוגמאות היא זו של 'החופרים' ((The Diggers האנגלים, אשר בשנת 1649 יצאו באקט של מחאה לגנן אדמה שנלקחה מאיתם וגידלו בה מזון לפרנסת משפחותיהם. דוגמא אחרת היא זו של השבויים האמריקאים במלה"ע השנייה שגיננו לצרכי אספקה עצמית של מזון כמו גם על מנת להסתיר אדמה שהוצאה ממנהרות בריחה ועוד. במאמר זה, אבקש להציג שני אירועים מהמאה ה-20, הנחשבים למכוננים בעולם גינון הגרילה:
'פארק העם'The People's Park) ): באביב 1969, בזמן שבחוף המזרחי של ארה"ב ההכנות לפסטיבל וודסטוק היו בעיצומן, פורסם בעיתון המחתרתי של הסטודנטים דה ברקלי בארב (The Berkeley Barb) קול קורא להתאספות ובנייה של פארק אותו כינו 'פארק הכוח לעם' (Power to the People Park). במגרש המיועד, שהיה שייך לאוניברסיטה, היה אמור להיבנות בניין אך הוא שימש באותה עת כמגרש חניה מאולתר. במהלך אותו סוף השבוע, השתתפו בבניית הפארק למעלה מאלף איש. גינון הפארק הפך להפנינג במסגרתו הגננים עבדו ביום ודברו על פוליטיקה בלילה. עם זאת, הפארק, שהפך לפופולארי מאד בקרב הסטודנטים, היווה איום על תכניות הבנייה של האוניברסיטה.
בעוד רשויות האוניברסיטה נושאות ונותנות עם נציגי הסטודנטים, הגיעה השמועה על הפארק למושל קליפורניה דאז, רונלד ריגן, שהגיב באופן חריף, בכנותו את גנני הגרילה 'סוטי מין אוהדי קומוניסטים'communist sympathizers, sexual deviants) ). בהוראתו, כחודש לאחר הקמת הגן, פשטו על הפארק כמאה אנשי משטרה, גידרו אותו ואסרו את הכניסה אליו. ההמונים, שהתכנסו באותו היום לצורך הפגנה אחרת, דרשו את החזרת הפארק לידיהם ונעו לכיוונו בקריאה "אנחנו רוצים את הפארק" "We Want the Park")). ההמון הזועם נלחם באמצעות זרנוקי מים, בקבוקים ואבנים והמשטרה השיבה בגז מדמיע. האירועים, שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים, מוכרים עד היום בשם 'יום חמישי העקוב מדם' (Bloody Thursday). בסופו של דבר, בספטמבר 1972, שכרה מדינת קליפורניה מהאוניברסיטה את השטח ומאז היא מעודדת מקומיים לגנן ולטפח.[9]
'הגן של ליז כריסטי' (Liz Christy's Garden): את המושג 'גינון גרילה' טבעה בשנת 1973 ליז כריסטי, ציירת צעירה מניו יורק. ליז וחבריה זיהו צמחי עגבנייה שנבטו באופן ספונטני במזבלות ובהשראתם שתלו וזרעו בפתחי עצים במדרכה ובמקומות נוספים. באותה תקופה העיר ניו יורק הלכה ודעכה, ההידרדרות הכלכלית והחברתית הביאה למצב בו העיר לא תחזקה עוד את הגנים והחללים הציבוריים שלה ואפילו סנטרל-פארק היה במצב מחפיר. הם מצאו מגרש ריק בגודל של כדונם וחצי ברחובבווארי(Bowery) פינת רחוב האוסטון Houston)), ובמשך חצי שנה פינו ממנו זבל וגרוטאות, בעזרת תרומות הביאו אליו אדמה חדשה, שתלו בו צמחים ועצים וזיבלו בזבל סוסים מתחנת המשטרה הקרובה. הגינה הייתה אמנם נגישה לציבור אך מעמדה החוקי היה מעורפל. עם זאת, כתבה אודות פעילותם בעיתון דה ניו-יורק דיילי ניוזThe New York Daily News) ) הביאה לכך שהוזמנו להקים גינות נוספות ברחבי העיר. הם עבדו בטכניקות שונות ובהשראת זרעי העגבנייה המציאו את רעיון פצצות הזרעים (seed bombs) אשר שמשו אותם להזרעת מקומות נטושים ובלתי נגישים. ליז כינתה את חבריה 'הגרילה הירוקה' ובכך למעשה הייתה הראשונה לטבוע את המונח ולחבר בין מושג הגרילה המחתרתי לבין מעשה הגינון. למרות שגינתם של ליז והגרילה הירוקה זכתה בהכרת הרשויות ולמרות שכשנה וחצי מאוחר יותר השטח הושכר להם תמורת סכום סמלי של דולר לשנה, עדיין מצבה החוקי של הגינה עדיין לא היה ברור. כיום, כמעט 40 שנה לאחר הקמתה, יש לגינה מקום משמעותי בחיי תושבי השכונה והיא מוכרת רשמית על ידי עיריית ניו יורק.
גינון גרילה – הפרקטיקה
גנני הגרילה נלחמים בנדירותם של השטחים הפתוחים ובהזנחתם, במחסור בצמחים, פרחים וירק בערים הגדולות ובצידי הדרכים. הם נלחמים בתפיסה המערכתית המסורבלת של מערכות התכנון, משתמשים בצמחים להשגת מטרות פוליטיות ומקווים לחולל בעזרתם שינוי. מלחמתם היא גם בהנחה המוקדמת לפיה אין לאדם הפרטי או לקהילה אשר בהמשך יכונו 'ערב-רב' יכולת להשפיע על סביבתם באופן משמעותי.
פעילי הגרילה הם אנשים המשתייכים לכל המעמדות, המקצועות, המינים והגילים. בדרך כלל, הם אינם גננים מקצועיים ובחלק מהארגונים הם אינם מזוהים בשמם אלא באמצעות כינוי מחתרתי, מספר סידורי וציון כללי של מקום הפעילות. פעילות גינון הגרילה מתקיימת במקומות שונים ברחבי העולם כגון לונדון, ניו יורק, בריסל, מינכן אך גם בטריפולי, ניירובי, מומבאי, טביליסי ועוד. הן בקבוצות והן ביחידים, הגננים יוצאים באופן מחתרתי לפעולות מתוכננות היטב.
יחד עם זאת, גינון בחלל ציבורי יכול להיעשות גם באופן גלוי ולאור יום (כדוגמת זה שראיתי בברלין) אפילו ללא היתר רשמי ומתוך אמונה שהפעולה תתקבל בברכה על ידי הציבור והרשויות.
היכן ומדוע גינון גרילה? החיבור לאדמה ופעולת גינון הגרילה מוּנעים ממגוון אג'נדות, כאשר המשותף לכולן הוא הצורך לגנן והעובדה שאין ברשות הגננים גינה משלהם. את המניעים לפעולת גינון הגרילה ניתן לחלק לשתי קטגוריות: בראשונה המניע קשור בעיקרון של יצירת שינוי פיזי בסביבה ובשנייה המניע הואאישי-חברתי-פוליטי ובו הגינון נתפס ככלי ליצירת שינוי חברתי.
אלו המשתייכים לקטגוריה הראשונה, גינון הגרילה מהווה אמצעי לייפוי הסביבה, לשיפור תנאי המחייה ומראה הרחוב, השכונה וכו' והוא יכול להפיק, בנוסף להנאה, גם רווח כלכלי. מניע סביבתי נוסף הוא שיפור מקומי של תת-האקלים בסביבה מזוהמת שכן הצמחים פולטים חמצן, סופחים רעלים מהאוויר ומהקרקע וסופגים רעש. כך למשל, כאשר הגינון מתבצע ליד כביש מהיר או באזורי תעשייה פעילים או נטושים בהם הקרקע והאוויר מזוהמים. סיבה אחרת לגינון גרילה היא יצירת מקום לפעילות פנאי עבור קהילה החסרה מקום כזה, למשל תוך ניצול שטח ציבורי מוזנח שבין בניינים, או גינון באזור שאינו בהכרח מוזנח אך אינו מספק את צרכי הקהילה, כגון מדשאה גדולה ומטופחת המוקפת גדרות ושלטי 'אסור לדרוך על הדשא'.[10]
גידול צמחי מאכל הוא סיבה נוספת לגינון גרילה. בעידודם של ארגונים בעלי אג'נדה הקשורה בגידול צמחי מאכל בעיר כגון 'גרילה ירוקה' (Green Guerrillas), 'פירות שנשרו' (Fallen Fruit) ואחרים, גינון גרילה מהווה גם מקור עירוני לצמחי מאכל, תבלין, פירות וירקות. [11] הערך המוסף בגידול צמחי מאכל אינו דווקא בחיסכון הכספי שבאספקה עצמית אלא, בייחוד עבור אנשי וילדי העיר, בקשר עם האדמה והצמחים המניבים. בנוסף, ישנה מגמה הקוראת לשימוש גורף בעצי פרי ברחובות הערים, במקום השימוש המקובל בעצי נוי, תוך קריאה להפסקת בזבוז המשאבים ולניצול נכון יותר של האדמה והמים.
עבור אלו המשתייכים לקטגוריה השנייה, המניעים לגינון הם מחאה חברתית ופוליטית, גינון לשם הנצחה או כאמצעי לביטוי אמנותי, כאשר הגננים הם אמנים והגינון הוא אקט אמנותי-פוליטי דרכו הם מקווים להניע שינוי חברתי. כך, לדוגמא, ב'פרויקט אמנון ותמר' (The Pansy Project), במסגרתו השתמש האמן פול הארפליט ( 1975(Harfleet בפרחי אמנון ותמר לסימון מקומות בהם הותקפו, מילולית או פיזית, הומוסקסואלים ולסביות בבריטניה, וברחבי העולם. [12] הרפליט תיעד את האתרים בהם התערב באמצעות פרחים והצילומים של תוצאות ההתערבות מופיעים באתר האינטרנט שלו. בתחתית כל צילום מופיע תיאור מיקומו המדויק ותיאור התקיפה שנעשתה במקום, כולל ציטוטים ולעיתים אף הקדשה אישית. הפרויקט זכה בפרסים רבים ונהנה מתהודה ציבורית רחבה בזכות השימוש הייחודי בצמחייה וההתערבות המינורית בחלל הציבורי (תמונה 3).
דוגמא אחרת, היא 'יום גרילת החמניה הבין-לאומי'(International Sunflower Guerrilla Day), בו החליטה קבוצת אמנים לשתול חמניות ברחבי העיר כמחאה על אופי החיים העירוניים. במניפסט שלהם הם מתארים את פני החמנייה וצבעה כמעוררי רגשות חיוביים: החמנייה מתאימה לסביבה אורבנית בשל קלות ומהירות זריעתה ופריחתה וגם בשל גרעיניה המשמשים למאכל לציפורים ולפיכך מושכים ציפורים ובעלי כנף לסביבה האורבנית. יום החמנייה הפך להיות שם דבר וחלק מחגיגות May Day ובעקבותיו, בכל שנה ב-1 במאי נזרעים אלפי זרעי חמניות ברחבי העולם.
תמונה 3
פול הארפליט, ,The Pansy Project: "Fucking Faggot" 2006, רחוב אוקספורד, מנצ'סטר, אנגליה https://thepansyproject.com/
גינון גרילה הוא נושא משלהב, מרהיב, צבעוני ופוטוגני. אנשי גינון הגרילה מודעים היטב לכוחה של פעולתם והם מעצימים אותה בעזרת תחרויות, אירועים, פליירים, כרזות, שלטי הסבר ועלוני מידע.
רשת האינטרנט מהווה פלטפורמה רבת ערוצים לפעילות גינון הגרילה. ברשת ישנם הסברים מדויקים הנוגעים לאופן פעילותה: שם נמצא פירוט רב בנוגע לצמחים (צמחי שמש, צל, צמחים מסנני זיהום, צמחים המתפשטים במהירות, ועוד…) התאמתם למקום, למיקום, לאקלים ולמטרה שלשמה הם ישתלו, כמו גם הדרכה הקשורה בסוגי קרקע, דישון (אורגני או לא) והשקיה; מכיוון שמדובר בתופעת גרילה, ישנן גם הנחיות לאופן ההתמודדות עם הרשויות ועם בעלי השטח והקרקע, אשר לא בהכרח מגיבים באופן חיובי. במסגרת זו, נושא פצצות הזרעים נסקר בהרחבה. באתרים ישנם דיונים ולינקים, הרשמות לפעילויות, לקבוצות ולארגונים בחלוקה למדינות ולערים, הדרכה כיצד להקים תא גרילה או כיצד ליצור קשר עם פעילי גרילה נוספים, הפניה לרשתות חברתיות, לבלוגים ולכמות אינסופית של מידע, דימויים וקישורים. מכאן עולה הדימוי הריזומטי של גינון הגרילה.
גינון גרילה הוא אקטיביזם המתאפיין בגמישות פרקטית ואידיאולוגית. בשל כך, הוא מהווה פרקטיקה אפקטיבית עבור ארגוני התנגדות, מהמתונים ועד לרדיקלים ביותר, הקוראים לאנרכיזם, אנטי קפיטליזם ואנטי-גלובליזציה. הארגון החברתי-אנרכיסטי 'להשיב את הרחובות' ('Reclaim The Streets'), הטוען להשתלטות התאגידים על המרחב הציבורי באמצעות עידוד השימוש בכלי רכב הוא אחת הדוגמאות לכך: במסיבות רחוב המוניות והפגנתיות, משתתפות בובות ענק עטויות שמלות או חצאיות. תחת השמלות מתחבאים פעילים ובזמן מסיבת הרחוב הרועשת הם קודחים בכביש בורות בעזרת פטיש אוויר ושותלים בהם עצים. כשמתפזרת המסיבה, נותרים בכביש בורות ובהם עצים, כמעין גינות 'אינסטנט' המפריעות ומשבשות את התנועה.[13] באמצעות שיבוש זה מקווים הפעילים להביא למודעות הציבור את דרישתם להשבת הבעלות הציבורית-קהילתית על החלל הציבורי לשימושה של קהילת הולכי הרגל. ארגונים אנטי-קפיטליסטים כגון 'החזית לשחרור שלטי החוצות' (Billboard Liberation Front) או ארגון 'מכסחי המודעות' (,(Adbustersהמתנגדים לשימוש אינטנסיבי בפרסומות על מנת לעודד צרכנות, השתמשו בצמחים מטפסים (כגון צמח הקיסוס) כדי לכסות שלטי פרסומת. [14] לעומתם, בצד האקולוגי המתון יותר, ארגונים כגון 'יום–ראשון–מלא–הזרעים'(Seedy Sunday) מקדישים עצמם לנושא שימור המגוון הביולוגי באמצעות הפצת זרעים, ומפנים את מחאתם כלפי תאגידי הזרעים הבינלאומיים. [15]
על הריבוי
הריבוי, חמקני וקשה להגדרה ככל שיהיה, הוא קטגוריה רבת משמעות בדיון הפוסט-מודרני, הביקורתי והפילוסופי. הריבוי אינו הכפלה של דבר או 'הרבה' מאותו הדבר. לפיכך, עבור כל תופעה של ריבוי קיימת גם אפשרות ההאחדה. אופציית הריבוי, שהייתה קיימת מאז ומתמיד, עומדת אל מול המוניזם ומאז תקופת הפרעונים ניטש מאבק מתמיד בין הריבוי לאחד.
גינון גרילה הוא תופעה אחת בעלת פנים רבות, המתקיימת במקומות רבים בעולם ועומדת אל מול הניסיון להאחיד את המרחב הציבורי ולשלוט בו. כתופעה, היא מבטאת מישורים שונים של ריבוי, כשהראשון בהם הוא ריבוי הגדרות לגינה ומקומות לגינון. בניגוד לגינון המאורגן על יד הממסד כפי שתואר לעיל, גינון הגרילה מתקיים במקומות בלתי שגרתיים כגון בפתחי עצים או עמודי חשמל במדרכה, בפיסות קרקע חשופות ברחבי העיר, בסמוך לדרכים מהירות, מחלפים, שטחי ספר, באזורי תעשייה פעילים ונטושים, בשטחי הפקר ( (no man's landועוד. בשל כך, גם הגדרת מושג הגינה מתגמשת ומתרחבת לכדי הכלת כל מקום שבו נעשתה פעולת גינון כלשהיא. הריבוי קיים גם במישור הצמחים עצמם: בניגוד לרשימות הצמחים המותרים על ידי הרשויות, לגנני הגרילה 'המלצות' שונות, חתרניות לעיתים, לגבי צמחייה. בנוסף לכל אלו, ישנו ריבוי של סיבות, אג'נדות, מניעים וצרכים וצרכיהם העומדים מאחורי פעולת הגינון, ריבוי של אופני גינון וריבוי במישור הארגוני.
את גינון הגרילה אבקש לבחון באמצעות הפילוסופיה הפוליטית של הארדט ונגרי, אך קודם לכן, אנסה להאיר את התופעה באמצעות קטגוריות שונות של ריבוי בתיאוריות הפוסט-מודרניות.
גינון הגרילה קורא תיגר על הגדרת הגינה בפרט והגינון בכלל. במושגי הדיון הפוסט-מודרני על פי ליוטאר, גינון הגרילה יוצא נגד המטא-נרטיב של התכנון הסביבתי כפי שהוא מאורגן כיום בתכניות מתאר ארציות (תמ"א), תכניות בניין עיר (תב"ע) וכד'. אל מול הנרטיב החבוי והגלוי שבתכניות כאלה, מציע גינון הגרילה נרטיבים אחרים, פרטיים וקהילתיים, השייכים למיעוטים ולבני הקבוצות השונות אותן הוא מבקש לבטא. באותו ההקשר, מתקבלת על הדעת גם השאלה ההפוכה: האם גינון הגרילה הוא אכן 'נרטיב קטן' במושגים של ליוטאר או שהוא אינו אלא כלי מחתרתי במטא-נרטיב של השיח הסביבתני.
במושגים פוקויאניים, פעילותם של גנני הגרילה נתפסת כנקיטת עמדת סובייקט בשיח הסביבתני העוסק בכיסים ירוקים, גינות ופארקים עירוניים בסביבה אורבנית צפופה. זוהי עמדת סובייקט חתרנית שטרם עברה פעולת קידוד. נקיטת עמדה כזו חושפת את בעלי הכוח וההשפעה, כגון בעלי הקרקעות מחד ופרנסי העיר ומקבלי ההחלטות מאידך, ושואלת את השאלה 'מהו המחבר' בהקשר הסביבתי: גנני הגרילה מקבצים סביב פעילותם מספר סוגי שיח קיימים כגון שיח הגינון, התכנון העירוני, שיח אקולוגי סביבתני, שיח האורבניזם החדש ולבסוף גם את השיח האנטי-ממסדי, האקטיביסטי והאנרכיסטי. מכאן, שגנני הגרילה הם מחברים של שיח חדש, במובן הפוקויאני.[16]
לפרשנות גינון הגרילה במושגי השיח הדלזיאני יש משמעות עמוקה בשל הקשרים התיאורטיים-ביקורתיים בין שיח זה לבין תיאורית הערב-רב של הארדט ונגרי. במושגי השיח הדלזיאני, תופעת גינון הגרילה היא תופעת ריבוי ריזומטית. עבור הגרילה, הפוטנציאל לגינון קיים במקומות שאינם מקובלים ובוודאי שלא הוכרזו ככאלו המתאימים לכך. לפיכך, בהיבט הרעיוני, גינון הגרילה פורץ את המרחב המקובל לגינון. מיקום הגינות יוצא נגד התכנון הריבוני ומושפע מגורמים שונים (הגנן, המטרות, המניעים, האמצעים, השטח וכד'). בשל מאפיינים אלו הוא משתנה ומשנה בעקבותיו את המרחב הפיזי. רעיון המרחב החלק הדלזיאני מקבל כאן משמעות כפולה: מושגית ופרקטית.[17] המהות הריזומטית של גינון הגרילה ניכרת גם בהיבט הארגוני: התנהלות ללא הנהגה ריכוזית, בעלת מבנה ומהות ריזומטית, היא מאפיין מובהק של תנועות אנרכיסטיות ותנועות גרילה בכלל. אלו הן התארגנויות מקבילות ברחבי העולם, אתרים ברשת, פעילים, אמנים ואחרים העוסקים בגינון גרילה; התארגנויות ספונטניות של יחידים וקבוצות בעלי אג'נדות שונות הפועלים בצורה דומה אך לא זהה. מכל אלו עולה כי התארגנויות אלו אינן ארגונים במובן המקובל של המילה אלא קבוצות המתחזקות רעיון משותף.
גינון הגרילה הוא תופעה של ריבוי שיש לה מרכיבים דומים אך בעלי זהות משתנה, הוא קשור קשר ישיר למושג הזמניות, ומודע היטב לאופיין הארעי של הגינות. מצב ההשתנות שאינו קבוע ואינו שואף להיות קבוע המצב של התהוות becoming)) בו עוסק השיח הדלזיאני נמצא בגנום של גינון הגרילה ובמהות פעולתו.
הארדט, נגרי, האימפריה והערב רב
הארדט ונגרי, בהתבססם בין היתר על תפיסת הריזום של דלז וגואטרי, פיתחו את רעיון 'האימפריה והערב-רב', המכונה גם היפר-מרקסיזם או מרקסיזם פוסט-מודרני בספרם אימפריה (Empire).[18] על פי הארדט ונגרי, האימפריה היא סדר עולמי-חברתי חדש, המכיל את הריבוי מבלי לכלות אותו. בספרם, ערב-רב (Multitude), מציעים הארד ונגרי להתבונן בהיבטים החיוביים של הגלובליזציה המאפשרת ביטוי לריבוי. [19]הערב-רב הוא ישות פוליטית קולקטיבית הפועלת בתוך האימפריה וכחלק ממנה, זהו מושג פתוח ומכיל המבקש לנצל את התמורות המאפיינות את הכלכלה הגלובלית.
האימפריה מציעה התנהלות רשתית, ריזומטית, ומרכזי שליטה מרובים ומשתנים ובכך מאפשרת לקהילות, לאומים, תרבויות, חברות ויחידים להתקיים, להתגבש, להתאחד ולהתפרק באופן דינאמי ומשתנה תדיר. כל זאת, על פי עיקרון המרחב החלק הדלזיאני בו אין נתיבים קבועים או מוחלטים מראש להתנהלות, שליטה, יצירה או יצרנות. עקרון אחר המאפיין את האימפריה הוא יצרנות שאינה מבוססת על חומר אלא על ייצוג או סימן. הארדט ונגרי הגדירו יצרנות זו כיצרנות ביו-פוליטית (Biopolitical production). [20] לבסוף, הם מבדלים את מושג הערב-רב ממושגים מוכרים כגון 'האנשים' (the people) ו'ההמון' (the masses) המהווים המשגה מאחדת ומ'מעמד הפועלים' (the working class) כמושג מרקסיסטי המתבסס על יחסי אדנות ועבדות.[21] הערב-רב, אם כך, מורכב מכל מי שיש להם את היכולת לתרום לחברה יצרנות חברתית כלשהי, כלומר, יצרנות ביו-פוליטית:
"עבודה א-חומרית הינה ביו-פוליטית בכך שהיא מכוונת ליצירת אופנים שונים של חיים חברתיים: עבודה כזאת, אם כן, נוטה שלא להיות עוד מוגבלת אל הכלכלי בלבד אלא שהיא הופכת באופן מידי לתרבות חברתית ולכוח פוליטי" [תרגום שלי]. [22]
עקב הקרבה בין המושגים, עומדים הארדט ונגרי על השוני בין המושג הפוקויאני 'ביו-כוח' bio-power, bio-pouvoir)) לבין היצרנות הביו-פוליטית. טענתם היא ששניהם אספקט נוכחים בכל היבט והיבט של חיינו, אך בעוד שהמושג ביו-כוח ניצב מעל לחברה, כביטוי לכוח שלטוני האוכף את ריבונותו, הייצור הביו-פוליטי הוא אימננטי לחברה ומבסס יחסים חברתיים תוך עבודה ושיתוף פעולה.
רעיון הערב-רב, המבוסס על היצרנות של המשותף (common), יכול להתפרש כסובייקט ריבוני חדש ומאיים, יישות מאורגנת בדומה לגופים מודרניים חברתיים מוכרים כגון 'האנשים', 'מעמד הפועלים', או אפילו המדינה (the nation). באופן הפוך, רעיון הערב-רב כמורכב מיחידויות (singularities) יכול להתפרש על ידי אחרים כאנרכיה של ממש. מכאן, שכל עוד בוחנים את רעיון הערב-רב בתוך הסדר המוכר, בתוך המסגרת המודרנית המגדירה שתי אלטרנטיבות בלבד, אלו של אנרכיה או ריבונות, מושג הערב-רב נשאר סתום. עם זאת, במודל או ברעיון הערב-רב מציעים לנו הארדט ונגרי להשתחרר מהפרדיגמות הישנות ולזהות את הערב-רב כמבנה חברתי חדש, שאינו ריבוני. [23]
גרילה והתנגדות
הגרילה היא הביטוי הראשוני והמובהק ביותר של הערב-רב. בספרם ערב-רב מייחדים הארדט ונגרי פרק שלם לנושא הגרילה. טענתם היא שכאשר משמעותו של הכוח הביו-פוליטי אינה מוגבלת לתחום הכלכלה אלא מובנת בייחוד ככוח חברתי-תרבותי-פוליטי (biopolitical power), אזי ההגמוניה של הכוח הביו-פוליטי, המבנה הנוכחי של המעמדות ותהליכי קבלת החלטות מבוססות רשת, משנים באופן רדיקלי את התנאים המאפשרים תהליכים מהפכניים.
בניתוח הגנאולוגיה של ההתנגדות והגרילה הם מצביעים על שלושה עקרונות מובילים: העיקרון הראשון עוסק בהתנגדות אפקטיבית לשלטון; השני קשור בשיתופי פעולה בין ארגוני התנגדות שונים; השלישי עומד על הקשר בין דמוקרטיה וחופש, כאשר כל צורה של התנגדות מתייחסת לאיכויות הדמוקרטיות של הכוח השולט עד ליצירת שרשרת של תנועות דמוקרטיות. באמצעות סקירת מודלים שונים של גרילה המודל דוגמת המודל הסיני, הקובני והפלסטיני והתבוננות במהלכים היסטוריים, הארדט ונגרי מצביעים על שינוי שחל בדפוסי הגרילה החל משנות ה-60: תנועות הגרילה נעו מאזורים כפרים אל תוך הערים והמטרופולינים הגדולים, ארגוני הגרילה הפכו ארגונים עירוניים ומלחמת הגרילה אימצה את המאפיינים של היצרנות הביו-פוליטית שהחלה להתפשט בכל הרקמות החברתיות. כחלק ממגמה זו, הגרילה לא התמקדה עוד בתקיפת הכוח השלטוני אלא ביצירת שינויים בערים עצמן תוך מתן ביטוי לקרבה המתוחה בין הכוחות השונים הפועלים בהן. "…במאבקים עירוניים, הקשר ההדוק בין אי-ציות לבין התנגדות ומחתרת, בין מעשה חבלה לבין עזיבה וזניחה כוח-הנגד (counterpower) הופך יותר ויותר אינטנסיבי…" [תרגום שלי].[24]
הארדט ונגרי מאפיינים את תנועות הגרילה בעידן היצרנות הפוסט-פורדיסטית בהעברת אינפורמציה ושיתופי פעולה ברשתות המידע השונות. למעשה, הן מושפעות עד כדי כך שהן מאמצות את מבנה הרשת כמודל למבנה הארגוני שלהן. בנוסף, הם מצביעים על העובדה שארגוני גרילה והתנגדות אשר לכאורה נראה כי יש להם אינטרסים מנוגדים, כגון ועדי עובדים, אנרכיסטים, ארגוני סביבה, הומוסקסואלים ולסביות וכד', נמצאים בקשרי עבודה ובשיתופי פעולה מתמידים באמצעות רשתות התקשורת השונות.
תיאוריית הערב-רב של הארדט ונגרי מאפשרת התבוננות ופרשנות של תופעת גינון הגרילה תוך התייחסות להיבטים התרבותיים, הלא-חומריים שלה. הפרספקטיבה של הערב-רב מספקת משמעויות חדשות לתופעת גינון הגרילה ולשלל מאפייניה: הארגון המבוזר, ההקשר הגלובאלי, הפעילות של הגננים שמגיעה 'מלמטה' ופורעת לכאורה את הסדר הקיים, תוך כך שהיא מייצרת סדר חדש. הערב-רב הוא אותם הגננים המחתרתיים והמרחב החלק הוא הקשרים והמידע הזורמים בינהם, והמרחב הפיזי בו הם מגננים. הניסיון לשינוי סביבתי גורר עמו שינוי תפיסתי המייצג באופן חדש את מרחב המחייה. כל אלו מאפיינים את הריבוי בגינון הגרילה ותואמים את תיאוריית הערב-רב. אך מעל הכל ישנה התובנה הגורסת כי הערב-רב הוא כל אותם פרטים, יחידויות, סובייקטים הפועלים כיחידים וכקבוצות למען הכלל. אלו הם אותם גנני גרילה, היוצאים לגנן לא מתוך כוונת רווח חומרי, אלא פשוט כדי לייצר סביבה טובה יותר.
תמונה 4
גינן גרילה, ברלין, 2011 (צילום: אפרת הילדסהיים)
גינון גרילה והערב-רב
גינון גרילה הוא פעילות במרחב הציבורי. המרחב הציבורי העירוני מבטא סוגים שונים של מערכות כוח חברתיות ובו נבחן כוחו של הריבון בשליטה במערכות כוח אלו ובשימורן. במרחב זה מתקיימים מצעדים ממסדיים מחד והפגנות התנגדות מאידך כשאלו האחרונות מביאות לא פעם לידי קונפליקט עם כוח הריבון. המרחב הציבורי העירוני מהווה מרחב פוליטי של קונפליקט ומאבק אידיאולוגי. כך, לדוגמא, המאבק ב'פארק העם' (The People's Park)הוא מרחב דיכוטומי אשר בעת ובעונה אחת מייצג סדר ושליטה, ומספק מקום לביטויי מחאה והתנגדות. [25]
לכשעצמה, פעולת הגינון היא פעולה יצרנית. היא מייצרת או משנה סביבה, ועל פי רוב שינויים אלו הם בעלי ערך חיובי. כמו כן, פעולת הגינון אמנם משתמשת בחומר אך מייצרת ערך שאינו חומרי. השינוי הסביבתי אותו היא מייצרת, הוא היצרנות הביו-פוליטית, מביא לשינוי חברתי-תרבותי ופוליטי. לפיכך, גינון הגרילה גורם לשרשרת תמורות במרחב הציבורי בהיבט הפיזי-חללי, החברתי, התרבותי והפוליטי: הוא אינו מייצר סביבה בלבד אלא מוליד שינוי הנובע מכוחו שלו כמו גם מזה של הערב-רב.
הארדט ונגרי דנים במושג 'המשותף' (common), כמושג שאינו מתכוון לרעיון המסורתי של קהילה או ציבור אלא לקשר שבין אנשים שמקורו במילה תקשורת communication)).[26] כוונתם היא לתקשורת המתקיימת בין יחידויות והנובעת מעבודה משותפת, משיתופי פעולה יצרניים, ובמקרה שלנו, מתגלמת בקשר בין גנני הגרילה על התארגנויותיהן השונות. בהקשר זה, עולה גם שאלת ה'פרטי' מול 'הציבורי': המושג 'פרטי' ((private כפי שהוא מובן היום, כולל בתוכו את הזכויות ואת החופש של הסובייקט כמו גם את הזכות לרכוש פרטי. הגדרה זו מטשטשת את ההבדל שבין הרכוש, המצב הכלכלי, לבין המצב החברתי. לפיכך, המושג 'פרטי' מכליל בתוכו את הסובייקטיבי (הלא-חומרי) ואת החומרי. היצרנות של המשותף נוטה לערער את החלוקה המסורתית שבין היחיד לחברה, בין סובייקט לאובייקט, בין פרטי לציבורי.[27] באופן זה, פעילותם של גנני הגרילה מתפרשת כפעילות לימינאלית, המטשטשת את הגבולות שבין הפרטי לציבורי אם בהיבט הסובייקטיבי ואם בהיבט החומרי.
פרופיל גינון הגרילה הולם את פרופיל הגרילה של הערב-רב בתיאוריה של הארדט ונגרי: הוא מחובר למאורעות היסטוריים ופוליטיים ומבטא תגובה אליהם דוגמת 'החופרים' באנגליה אשר הגיבו להשתלטות על נחלות הכלל, 'פארק העם' הנזכר לעיל שהיה חלק ממגמות אנטי ממסדיות בתקופת מלחמת וויאטנם ואחרים. גינון הגרילה הוא גם אופן פעולה המוליד שיתופי פעולה בין ארגונים שונים ובעלי אג'נדות מגוונות מרחבי העולם.[28] דוגמא עכשווית לכך היא המחאה הניו-יורקית 'לכבוש את וול סטריט'(occupy Wall street) של קיץ 2011, אשר כללה, בין היתר,סדנאות לייצור פצצות זרעים (תמונה # 5). גינות הגרילה שהפכו עם הזמן לגינות שטופחו ונתמכו על ידי הקהילה ומאוחר יותר, עם התפתחותן, זכו להכרת הממסד ולתמיכתו מדגימות את העיקרון השלישי העוסק בשרשרת של תנועות דמוקרטיות כביטוי לתהליך דמוקרטי מתמשך. תופעת גינון הגרילה, שהיא בעיקרה פעולת גרילה עירונית המבקשת להביא לשינויים בסביבה האורבנית, ממחישה את עקרון מעבר הגרילה לערים.
כפי שראינו, גינון הגרילה הוא רעיון המוצא לפועל על ידי ארגונים שונים, כמו פעילויות גרילה אחרות המשלבות עניין משותף וארגון מבוזר. נגרי והארדט מדגישים את השימוש ברשת האינטרנט, כמו גם את הדיון המתחולל בה, כתשתית לגרילה ולערב-רב בזכות המבנה הדמוקרטי-ריזומטי של הרשת והאפשרויות הבלתי מוגבלות שהיא מציעה. התבססותם של הפעילים על שימוש נרחב ברשתות התקשורת ובייחוד ברשת האינטרנט לצורך קידום פעילותם מהווה פעילות רשתית ריזומטית המאפשרת לארגוני גינון הגרילה לקרוא תיגר על ריבונות גופי התכנון המוסדיים. השימוש ברשת האינטרנט, בשילוב עם הפעילות שאופייה התנגדותי ומחתרתי, מבטא את אופציית הריבוי של הערב-רב בכך שהוא מאפשר לגננים להוציא לפועל את מהלך גינון הגרילה ולקיים את גינות גרילה.
תמונה 5
הכנת פצצות זרעים בעת מחאת 'לכבוש את וול סטריט', ניו יורק 2011 (צלם בלתי ידוע)
תרבות, אמנות, גינון גרילה והערב-רב בעידן האימפריה
בספרו אמנות והערב רב (Art & Multitude)מנסח נגרי את הקשרים בין האמנות לערב-רב באמצעות מכתבים ומסות העוסקים באמנות, אותם כתב החל משנות ה-80. [29] נגרי סוקר את התפתחות האמנות ביחס למהפכות ולהתפתחות החשיבה הקפיטליסטית. את השנים 1848-1914, "שנות התפתחות העובד המיומן", הוא מקשר עם חשיבה אוטופית ומהפכנית שבאה לידי ביטוי במגמות של ריאליזם ואימפרסיוניזם באמנות. את "תקופת המהפכות" שבין השנים 1917-1968 הוא מזהה עם מגמות ההפשטה של כוח העבודה, אותן הוא מקשר למגמות של אקספרסיוניזם ומאוחר יותר להפשטה באמנות. על פי נגרי, אנו נמצאים כיום בשלב בו עבודה א-חומרית אין פירושה הפשטה אלא הפוך מכך, עבודה עם חומר או בנושא מסוים. באמנות, העבודה שהיא א-חומרית הופכת למוצר, סחורה ותקשורת. פעילות אמנותית מתקיימת תמיד בתוך מצב כלשהו של יצרנות ולכן היא בהכרח משחזרת אותו באופן ההבעה האמנותי, כך שהיא עצמה מהווה מודוס ספציפי של כוח עבודה. וכמו כל דבר המיוצר בעידן הקפיטליסטי, היא בו בעת פעילות וגם סחורה.[30] טענתו היא שהאמנות היא 'עבודה-חיה' Living labor)) ובשל כך היא יצרנות ביו-פוליטית בין אם היא אינטלקטואלית או מעשית.[31]
בהקשר זה, בדומה להגדרת האפיסטמה של פוקו כמפתח לפרשנות ביקורתית של תקופה, נגרי מדגיש את התעקשותו של פוקו על ההיברידיזציה של תהליכי חדשנות שהם חלק מממשק האפיסטמה ומתהליכי ההתפתחות של התקופה הנדונה.[32] בנקודת המפנה של הפוסט-מודרנה, אם כן, חשיבות האמנות והאקט האמנותי טמונה בהגמוניה של העבודה שהיא א-חומרית. מכיוון שכך, ההיסטוריה והאונטולוגיה מצטלבות והביו-פוליטי נחשף. במכתבו העוסק באמנות והביו-פוליטי כותב נגרי שהאמנות, כמו היצירה, שייכת לערב-רב. זוהי שייכות ביו-פוליטית וככזאת היא כפופה באופן טוטאלי לתהליכים של השתנות ולמנגנונים של סובייקטיביות החוצים את הערב-רב. הערכים האמנותיים היחידים בעלי משמעות ברגע זה, הם אלו שצופים מראש את תהליכי ההתהוות(becoming) של הערב-רב.
במקרה הנידון, טענתי היא שגינון הגרילה מבטא תהליכים אלו של הערב-רב הן כאקט יצרני-אמנותי והן כתופעה שתהליכי ההתהוות הם חלק מהמהות הפנימית שלה, כפי שטענתי קודם לכן.
את מאמרו, תרבות ואמנות בעידן האימפריה ובתקופת הערב-רב, מקדיש נגרי לפיתוח התיאוריה העוסקת בתרומתו של הערב-רב להתפתחות התרבות והאמנות.[33] בהקדמה למאמר, מסביר המתרגם מקס הנינגר (Henninger), שנגרי מנסה בסופו של דבר להוכיח כי תפיסתם של אדורנו והורקהיימר לגבי שליטתו חובקת כל של הקפיטל היא תיאוריה שאינה רלוונטית עוד.[34]
בדיונו על התרבות והאמנות, מציע נגרי תפיסה חדשה בביקורת התרבות, המבוססת על היצרנות הביו-פוליטית של הערב-רב. נגרי יוצא נגד מודל ביקורת התרבות שיצרו אדורנו והורקהיימר לאחר מלה"ע השנייה, אותו הוא מכנה מודל סינגולרי. נגרי מתייחס לתפיסתם את תרבות הצריכה האמריקאית ואת הפאשיזם האירופאי כבעלי מידה שווה של התפשטות מזיקה כשמערכות הטלקומוניקציה הופכות להיות המכשיר העיקרי להתבססות זו. עולם הדימויים הטלוויזיוני מייצר צורה חדשה של פאשיזם והמידע המועבר בדרך זו הוא מידע מנוטרל המייצר מצב של השטחת רגשות. כדוגמא לכך הוא מביא את דימויי המלחמה המובאים באמצעות המדיה. הערב-רב עומד כישות חופשית וחסרת גוף אל מול ובתוך אותה המערכת אשר מאחדת את העולם מחד ומאידך מחריבה אותו ומעוותת את ערכיו. כאשר המדיה מגויסת ומייצרת דימויים בהתאם לדרישת השלטון, היא מעוותת את המציאות והופכת אותה לפנטזיה גלובלית. או אז הערב-רב, חמוש במצלמות, חושף את המנגנונים הללו. בהקשר זה חשוב לציין כי נגרי מביא את מלחמת וייטנאם כדוגמא להתפרצות התרבותית במסגרתה פרח השימוש של הערב-רב בכלי התקשורת, אשר אירועי 'פארק העם' מהווים חלק ממנה.
בהדגישו כי לערב-רב יהיו תמיד יותר מצלמות מאשר לתקשורת, וכי האמצעים העומדים לרשותו לפרסום המידע אינם מוגבלים, חוזר נגרי על טיעוניו משכבר בנוגע ליכולתו של הערב-רב לפעול ולחולל שינוי באמצעות רשת האינטרנט. הערב-רב מייצר תמונות, הפשטה של סימנים, ובשל כך המודל הפילוסופי של התקשורת אותו אדורנו תפס כפשיסטי כבר אינו רלוונטי. מאלו עולה כי ביקורת התרבות מבססת עצמה על קרקע חדשה: הערב-רב והפוסט-מודרנה. על פי נגרי, אין מדובר בדיאלקטיקה של נמוך מול גבוה אלא באנסמבל של יחידויות המנסחות מחדש את ההגדרות המקובלות. הערב-רב מייצג את הבלתי ניתן למדידה ובכך מסמן את סופם של הקריטריונים ואמות המידה שנכפו על ידי המודרניזם. בחיפוש אחר הקנון התרבותי החדש של הפוסט-מודרניזם מצביע נגרי על אי-המידתיות כמאפיין העיקרי של הפוסט-מודרניזם ועל הערב-רב כאנסמבל של יחידויות. במקרה שלפנינו, אלו הם גנני הגרילה. לכשעצמה, כל יחידה(singularity) היא אנסמבל של ערב-רב, כאשר האמן הוא זה שמבטא ערב-רב פנימי וחיצוני זה. כל אלו מתאפשרים בשל יכולתה של האימפריה להכיל אותם, משמע, יכולתה של החברה, העיר או הסביבה לקבל את פעולות גינון הגרילה.
על פי פרשנות זו, גנים, אשר עד המאה ה-19 נחשבו למעשה אמנות, מתקבלים כאן בהיבט הערכי הלא-חומרי שלהם, כתוצר תרבותי אמנותי. נגרי מאפיין את העידן הפוסט מודרני בהעדר מידתיות ומציג את ההיברידיות כאחד התוצרים של אי-מידתיות זו. גינות הגרילה מהוות לפיכך דוגמא להיברידיות זו וגינון הגרילה מדגיש את הטענה כי אמת המידה המקובלת לגינה אינה קיימת עוד.
דוגמא להיברידיות מסוג זה אותה מאפשר גינון הגרילה נמצא בגינות המיניאטוריות של האמן סטיב ווין (Wheen 1977). בפרויקט 'גנן המהמורה' (the pothole gardener) הוא מתערב במרחב הציבורי באמצעות שתילת צמחים בחורים שבאספלט ליצירת גינות זעירות אותן הוא מתעד באתר האינטרנט שלו (תמונה 6, תמונה 7).[35] ההתבוננות בגינות אלו מחדדת את הדיון בהגדרת מושג הגינה ואת המידתיות והאפשרות של אותן גינות כפרקטיקה של אמנות.
ההתמקדות במרכיבי הגרילה והאמנות מתוך התיאוריה של הארדט ונגרי חושפת את המשמעות הכפולה של גינון הגרילה כפעולה מחתרתית. כמו כן, ביטויו של הערב-רב בפעולה זו מאפשר לקרוא את התופעה גם כמעשה אמנות. בעוד תפיסת הגינון ותכנון הגנים כמעשה אמנות קיבלה פנים שונות בתקופות שונות בהיסטוריה, ניתן לראות כי הניתוח והמהלך הדה-קונסטרוקטיבי של נגרי את התרבות והאמנות הפוסט-מודרנית בעידן הערב-רב מגדיר מחדש את הקשר ביניהם.
תמונה 6
סטיב ווין, The pothole gardener, pothole garden bike, 2011, כביש מערב ללונדון, אנגליה. https://www.thepotholegardener.com/
תמונה 7
סטיב ווין, The pothole gardener, A and B tyres, 2011, מזרח לונדון, אנגליה
__________________________
*המאמר פורסם בכתב העת בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית קונפליקט: אנטגוניזם ויצירה, אוקטובר 2012 http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3408 והוצג בכנס 'על הקונפליקט' של המחלקה לתיאוריה והיסטוריה, בצלאל 18.12.2011.
תודתי נתונה לאייל דותן על שפתח לי פתח למשנתם של הארדט ונגרי.
__________________________
[1] Richard Reynolds , On Guerrilla Gardening, London:Bloomsbury Publishing , 2008
[2] http://www.guerrillagardening.org/?gclid=CPfh2d3huK0CFcMMtAodp3YHmA
[3] David Tracey, Guerrilla Gardening: a manualfesto,Gabriola Island BC: New Society
Publishers, 2007
[4] George McKay, Radical Gardening: Politics, Idealism & Rebellion in the Garden. London: Frances Lincoln Limited Publishers, 2011
[5] Tracey, 2007, pp. 4-6
[6] ריצ'רד ריינולדס בראיון עם אולי זנטי 17.7.2007.
Olly Zanetti, Guerrilla Gardening: Geographers and Gardeners, Actors and
Networks: Reconsidering Urban Public Space, MA Dissertation, Queen Mary University of London, 2007, pp. 27-39
[7] McKay, 2011, pp. 154
[8] Smith, The Guerrilla Art Kit, New York: PrincetonArchitectural Press, 2007, p. 142 Keri
[9] להרחבה ראה http://www.peoplespark.org/
[10] בהקשר זה יש לבחון את רעיונותיהן של התנועות ההתנגדות לדשא (The anti-lawn movement) אשר מבטאות מגמה סביבתנית היוצאת נגד בזבוז המשאבים, מים, קרקע ואנרגיה שבטיפוח מדשאות ואת האלטרנטיבות השונות לכך.
[11]http://www.greenguerillas.org/http://www.fallenfruit.org/
[12] המילה Pansy באנגלית פירושה פרחי אמנון ותמר אך היא משמשת גם ככינוי גנאי להומוסקסואלים. לפרטים אודות הפרויקט ראה http://thepansyproject.com
[14] http://www.billboardliberation.com/ http://www.adbusters.org/
[15] http://www.seedysunday.org/index.aspx
[16] להרחבה בשאלת המחבר ראו מישל פוקו, סדר השיח, תל אביב: הוצאת בבל, 2010, עמ' 24 וכן מישל פוקו, "מהו המחבר" בתוך רולאן בארת' מות המחבר מישל פוקו מהו המחבר, תל אביב" רסלינג, 2005, עמ' 19-80
[17] להרחבה על מחשבת הריזום ומושגי המרחב החלק ראו Gilles Deleuze, Felix Guattari, a Thousand plateaus, capitalism and schizophrenia, London, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1987
[18] Michael Hardt, Antonio Negri, Empire, Cambridge,Massachusetts: Harvard University Press, 2001
[19] Michael Hardt, Antonio Negri, Multitude: War and Democracy in the Age of Empire, New York: Penguin Books, 2004
[20] Ibid. pp. xvi, 94-95
[21] Ibid. pp. xiv
[22] Ibid. pp.66
[23] Ibid. pp. 208
[24] Ibid. pp. 81
[25] מיטשל הגדיר אירוע זה כהתנגשות אידיאולוגיות של המרחב הציבורי, להרחבה בנושא ראו
Don Mitchell. The End of Public Space? People's Park, Definitions of the Public, and Democracy. Annals of the Association of American Geographers, vol. 85(1), 1995, pp.108-13.
[26] הארדט ונגרי מבדלים את המונח common מהמונח המסורתיthe commons המתייחס בדרך כלל לנחלת הכלל.
[27] Hardt, Negri, 2004, pp. 202-205
[28] ראו לדוגמאhttp://www.publicspace.ca/gardenerspics.htm וגםhttp://www.rebargroup.org/projects/parking
[29] Antonio Negri, Art & Multitude, Cambridge: Polity Press, 2011
[30] Ibid. pp. 106-109
[31] Ibid. pp. xii-xiii
[32] בדיון על ביקורת האמנות נגרי מביא רפרנט נוסף, וויליאם דילת'י(Wilhelm Dilthey) , כמי שניתח את התקופות הרומנטית והפוסט-רומנטית. נגרי מעמיד את פוקו ודילת'י כמסמנים את הלפני והאחרי של נקודת המפנה המביאה אותנו לפוסט-מודרנה. בשל הריחוק מנושא המאמר, בחרתי שלא להביא כאן את הדיון. להרחבה ראו Antonio Negri, 2011, pp. 110-113
[33] Antonio Negri, Art and Culture in the Age of Empire and the Time of the Multitude, Substance, Issue 112 (vol. 36 No. 1), 2007, pp. 48-55
[34] Max Henninger, Introduction to Antonio Negri's "Art and Culture in the Age of Empire and the Time of the Multitude, Substance, Issue 112 (vol. 36 No. 1), 2007, pp. 47
[35] להרחבה ופרטים על הפרויקט ראהhttp://thepotholegardener.com/
efrat hildesheim 